הכל התחיל ברעיון פשוט:
“מה הבעיה? רק מזיזים ג’ויסטיקים באוויר. זה לא נראה מסובך בכלל.”
טעות מספר אחת: לזלזל ב־FPV.
טעות מספר שתיים: לעשות את זה לבד.
טעות מספר שלוש: לא לבדוק שהאנטנה מחוברת.
אבל לפני הכל – הייתה התרגשות.
רחפן שבניתי לבד, גוגל FPV עם קצף חדש מהקופסה, סוללה טעונה עד הקצה – ואני מוכן לטוס.
לוקיישן ראשון: שדה פתוח מחוץ לעיר
אני והרחפן.
רוח קלילה.
שמש נעימה.
ושום מושג מה אני עושה.
אני מרכיב את הגוגלס. מחבר את הסוללה. המנועים שורקים.
אני לוחץ על הארמינג…
וזהו – אני באוויר.
פתאום הכול נהיה מהיר מדי
מהר מאוד אני מבין:
אין לי מושג איפה אני.
אני רואה שדה, שמיים, ואז עץ, ואז… רגע, אני עף אחורה?
הידיים שלי רועדות, האגודל מחליק על הסטיק –
והרחפן פשוט טס לתוך גדר. באלגנטיות. כמו חלום שמתרסק.
חיפוש שברים: גרסת ה־FPV
ניגשתי לרחפן, מנוע אחד רועד כמו טיק עצבני,
זרוע אחת עקומה, הפרופלור נראה כמו טורטיה מקופלת.
אבל הוא שרד.
ואני גם.
תובנות קריטיות אחרי טיסה אחת בלבד:
🧠 סימולטור זה לא המלצה – זה חובה.
⏱️ טוס לאט. תן לעצמך זמן להבין את השליטה.
📡 וודא שאתה יודע לנתק כשהכול משתבש.
😅 אם אתה לא מזיע אחרי הטיסה – אתה רובוט.
🎥 אל תשכח לצלם – יש מצב שתיפול מצחוק אחרי זה. או שתבכה.
מאז אותו יום…
אני עדיין טס.
עדיין מתרסק מדי פעם.
אבל כל טיסה לוקחת אותי עוד שלב קדימה.
אני לא יודע מתי ארגיש באמת “טייס”,
אבל כל פעם שאני עף עם הרחפן – אני מרגיש טיפה יותר חופשי.
יותר בשליטה.
יותר חי.
